דירות דיסקרטיות – הרצון להתבודד

דירות דיסקרטיות - הרצון להתבודד

"אאאחחחח" נאנחתי והתמתחתי על החול החם, "איזה כייף!", תמיד אהבתי שמש וים. הצירוף שלהם, עם שמש חמימה, חול רך, ים נקי בצבע טורקיז, ורוח נעימה וקרירה, בייחוד כשאני שרועה על החוף עירומה כביום היוולדי, היה תענוג מופלא.

נהניתי לפרוש את גופי על סדין הכותנה הנעים, ולהרגיש את השמש, לשמוע את הגלים הקטנים, הפוגשים את חוף המפרץ הקטן והקסום בו שהינו, ולנשום את ריח הים.

עצמתי את עיניי, והתכוננתי להמשיך להתענג על הצירוף הנדיר הזה, לצלם לי את התחושה עבור ימי החורף הקרים בבית, רחוק מפה, אבל קולות צעקה וויכוח הסיחו את דעתי. מוטרדת ומרוגזת קמעא, הרמתי את ראשי ונבחתי: "ילדים! די כבר! שקט, נו בחייכם!".

כן, כן, הילדים, בעלי ואני חלמנו על הטיול הזה לאי היווני כבר חצי שנה, אבל זהו, שגם הילדים חלמו. לתקופה הארוכה שאליה נסענו, לא יכולנו "לאפסן" את הילדים בשום מקום, והם באו איתנו. האמת היא שרוב הזמן הם דווקא בסדר, אבל השינוי בצורת החיים והחוסר במסגרת קבועה קצת שיגעו אותם.

שכרנו לנו דירה בת שני חדרים, והיה להם בה את המקום שלהם לשחק ולהשתולל, אבל פה, בחוף השקט והיפה הזה, קולות הוויכוחים ביניהם צרמו באזני יותר מתמיד. אחרי

עשרה ימים פה, (כל יום וכל היום בים, כמובן), כבר השתוקקתי לשעה של שקט.

נשאתי את ראשי וחיפשתי בעיני את חיים, בעלי, ראיתי אותו שוחה במים הצלולים בתנועות חזקות, כמו שהוא כל כך אוהב. בעצם, ממנו בכלל התחיל כל הקטע הזה של חוף נודיסטים, מחיים.

בפעם הראשונה שהיינו פה, לפני מספר שנים, היססנו האם להתפשט לחלוטין, כמו רוב האנשים, או להישאר לבושים, כמו מעט אחרים. בשלב מסוים חיים רצה לשחות והתבאס לעשות את זה עם בגד הרחצה שלו, אז בהחלטה של רגע הוא פשט אותו וזינק למים. ברור מאליו שמיהרתי להתפשט גם אני, למען האמת, התחברנו לזה די מהר. ביום השני שלנו שם, התפשטנו כבר על ההתחלה כאילו אנו עושים את זה כל חיינו.

שלחתי עוד מספר שאגות כלפי הילדים, ובאנחה החזרתי את ראשי לסדין, אוף, כמה רציתי קצת שקט!.

הסתכלתי בגאווה על גופי, שאחרי עשרה ימים היה בגוון

שחום ללא שום פס של חוסר שיזוף.

מאחר וידעתי מראש שאנחנו נוסעים לאי הנודיסטים היווני בקיץ, שלושה חודשים לפני כן נכנסתי למשטר, הן בכמויות האוכל והן במכון הכושר. עכשיו גופי היה מהודק ושרירי, כמו שאני אוהבת, ואף אחד לא יכול לנחש שאני בת שלושים וחמש.

אפילו את שיער ערוותי טרחתי לספר ולטפח כיאות, לקראת הצגתה לעוברים ושווים באי הנודיסטים.

שוב צרחו הילדים והתיישבתי מוכנה לצרוח עליהם שישתקו כבר, כי הם באמת עלו לי על העצבים, אבל אז הרגשתי את ידו של חיים על כתפי, הוא לחש לי: "שששששש, אני פה, לא להתרגז".

הוא עמד לידי, עדיין נוטף מים מהשחייה, הזין שלו מתנדנד חופשי, בולט ממפשעתו ושלח לילדים קריאה חדה "ילדים! לכו לשחק בצד!", אם הילדים לא היו לידנו, הייתי מתרוממת ושואבת אות הזין לפי.

סוף הסיפור נגמר בדירה דיסקרטית שקטה ורגועה .